ביקורת אלבום: קצת יותר ליידי, קצת פחות גאגא

אני מודה, זה אתגר. לשבת ולבקר אלבום שכזה? בהחלט אתגר. ליידי גאגא היא אמנם מכוכבות הפופ הגדולות שידע העולם שלנו (והאלבום החדש שלה באמת עורר את אחד מההדים הגדולים ביותר שראינו בשנים האחרונות), אבל בכל זאת, זה בסה"כ אלבום האולפן השני שלה. היא עוד מחטטת בסגנונות השונים, מנסה לפענח את הסגנון המושלם בשבילה, את האג'נדה האמיתית שלה. היא מנסה.
  
"Born This Way" מנסה להיות משהו אחר, והמניע לניסיון כל-כך טבעי. גאגא עשתה חתיכת תפנית; מהחשפנית שעושה פופ על גבול הטראש, ואני מצטט - "רוצה לרכב על מקל הדיסקו שלך", "רק רוצה לגעת בך לרגע" - היא הופכת לנושאת בשורה, שוחרת צדק עולמי שנלחמת עם המוזיקה שלה למען ההומואים, המיעוטים, המדוכאים ופחות או יותר כל מי שלא הייתם מצפים מאותה אמריקאית לבנה לשים לב אליהם. מעבר חד שכזה דורש אלבום ברמה, אלבום שבכנות, לא הייתי בטוח שגאגא (או קהל המעריצים שלה) מוכנה אליו. אלבום שבהחלט צריך להתעלות על העבר.

קודם כל, תנו לי לערער את קביעת היסוד שהניחה גאגא, ואני מאמין, הנחתה את כולנו בדרך לשמיעת האלבום. סינגל הבכורה, "Born This Way", הוא ממש לא מבין השירים הפחות-טובים באלבום. להפך. הוא מהפנינים הנוצצות, הוא מהלהיטים הגדולים של גאגא אי-פעם. מעבר ל"מסר", שגאגא טוענת שהיווה את הסיבה המרכזית לשחרורו כסינגל, יש פה משחק מושלם על היכולות הווקאליות של גאגא - שפשוט מוצאות את עצמן לא-מאותגרות בחלק גדול מדי של האלבום. וזאת, לדעתי, הבעיה עם האלבום.
עם שירים שכוללים מסר תובעני למדי כמו "Hair" או "Bad Kids", יש פה ניצול אפסי והתעלמות כמעט טוטאלית מהזמרת ומהשירה. התוצאה חביבה יותר או פחות, אבל העובדה היא שהקול העמוק והייחודי של גאגא לא מנוצל בעליל, ולדעתי זה מוריד בהרבה מהקסם ומהערך של האלבום כמכלול שירים. לא חיכינו חודשים ארוכים בשביל כאלה רצועות - ובטח שזה לא משרת נכון את המטרה של גאגא, כי שירים שכאלו יבריחו את השומעים ויערערו את את המעבר התדמיתי שלה. שירים שכאלו הם שמונעים מהאלבום להיות כל מה שהובטח לנו, אף על פי שבבסיסו האלבום באמת חזק.

כן, אמרתי את זה. "Born This Way" הוא אלבום חזק. הוא לא אלבום העשור שהובטח לנו, אבל בהחלט חזק. מתקבל על הדעת שבאלבום שכזה הייתם מצפים שאני אתקשה למצוא שיא, אבל להפתעתי, לא נתקלתי בקושי, אפילו לא קצת. "Government Hooker", מבחינתי, זה השיא הבלתי מעורער של האלבום. הפקה ברמה שגאגא מציעה לנו פעם באלבום ושימוש נכון ואמיתי בקול הבלתי-ניתן לעצירה של גאגא. אם חיפשתם להיט אמיתי בין ההפקות הכבדות והמסרים הממוחזרים, זה זה. קליט, כייפי, נשמע טוב ואני בטוח שתוך יום-יומיים גאגא גם תסביר את המסר העמוק והלא-באמת-חשוב של השיר. פשוט להיט.

תמיד ראיתי את הבלדות של גאגא באור רע. "Speechless" זכה להפקה בינונית, "Brown Eyes" היה פשוט טיפשי. אולי זו הבגרות שצברה, אולי זה כישרון הכתיבה שפשוט התפתח, אבל אני לא פחות ממכור לבלדות באלבום החדש. לצד הבלדה המעולה ששוחרה כסינגל, ישנה גם בלדה ברמה אחרת. "You & I", היא נקראת, והאמת היא שאני יוצא מנקודת הנחה שאותה כולכם שמעתם בביצוע חי, שכן גאגא מופיעה איתה כבר מעל לחצי שנה. זה ללא ספק אחד מהשירים האהובים עליי אי-פעם מהאלבומים של גאגא, ואני עוד אשבח יותר את גרסאת האולפן של השיר. הפקה ייחודית (וכן, לחרוג מהסולו-פסנתר של גאגא זה בכלל לא רע), ליריקה מדהימה. החיבור האישי של גאגא לשיר, השמחה שבקול שלה שהיא שרה את אותו - זה שווה הכל. השיר האהוב עליי באלבום, וללא ספק אחת מנקודות השיא שלו.

מיותרים? יש, וממש לא חסרים. "Scheisse" יכול היה להיות להיט פוטנציאלי בכל מסגרת אחרת. באלבום הזה, ההפקה שלו פשוט נשמעת כמו ניסיון רע להזרים את הסאונד הכללי של האלבום יותר לכיוון הדאנס, לשורשים של גאגא. לא עבד, וחבל. לפחות הרווחנו קאטץ' פרייז, לא? "I don't speak German, but I can if you like".
השיר "Bad Kids", ממש באותה תבנית, נשמע רגע אחד כמו להיט מובטח. כמעט וכואב שרגע אחר כך זו מתגלה כאכזבה הקשה באלבום, שכן חלק בלתי-נפרד מהשיר הוא גם החלק הראשון בפזמון, שמיותר לחלוטין. יש לי תחושה שיש כאן גם נפילה מבחינת המילים, שבכל זאת, מרשימות בהרבה בשאר האלבום. מבחינתי נשאר בסימן שאלה, אבל לא התלהבתי. לא ממש. "Heavy Metal Lover" זו רצועה, שלדעתי, פשוט מעליבה את השומעים. אפילו לא שווה את ההתייחסות שלי.

בסופו של דבר, הטעות הניהולית הגדולה של האלבום מתבטאת בבחירת הסינגלים. אין לי תלונה או חצי תלונה על סינגל הבכורה. גם אם ישנם שירים חזקים יותר באלבום, ברור שמבחינת ליריקה והפקה הוא משקף את האלבום בצורה כמעט ואבסולוטית, וזה התפקיד המקורי של הסינגל. אבל משם זה רק מדרדר; את הדעה שלי על "Judas" אתם בוודאי כבר קראתם, אבל אם לא, אני אסכם בכך שמדובר בשפל הגדול ביותר בקריירה של גאגא שכולל הפקה עמוסה-מדי, בתים שנשמעים רע ובעיקר ניסיון צולע לשחזר את "Bad Romance" שכל-כך אהבתי.
 "The Edge Of Glory", סינגל הפרומו שלבסוף הוכרז כסינגל שלישי ורשמי מהאלבום, זו בלדה מצוינת. אבל זו בלדה. לא חכם לשחרר בלדה כסינגל בכזו סמיכות ליציאת האלבום, בטח לא מתוך אלבום דל-בלדות שכזה. אני מעדיף אותו בהרבה על שני הסינגלים הקודמים, ואני בהחלט מקווה שהאיכות שלו תכפר על הטיימינג ותביא אותו להצלחה (למרות שהאיחולים מעט חסרי טעם, הסינגל כבר זוכה להצלחה בבריטניה וארה"ב). 

בניגוד מוחלט לחלק בלתי-מוסבר של המעריצים, אני לא מבין את הסלידה מהרצועה "Electric Chapel". המיקום שלה באלבום טיפשי לגמרי, נכון. כשאתה מגיע לסוף אלבום שכזה, אינטנסיבי כל-כך, באופן טבעי אתה תהיה עייף. אז נכון, בפעם הראשונה אתה יכול להסתכל על הרצועה כעוד פילר משפיל, אבל אחרי כמה שמיעות אפילו אני נתפסתי. ותסמכו עליי - רצועות מהסוג הזה הן לא הטייפ שלי בד"כ. אם אני אהבתי, זה משהו מיוחד. שווה שמיעה.

הייתי רוצה להתייחס גם לעובדה שהאלבום נפתח עם הרצועה "Marry The Night". בחירה קריטית, אבל נדבר על זה בהמשך. ההפקה טובה, וזה מה שמאפיין את הרצועה בעיקר. אני חושב שזה היה המרכיב העיקרי בבחירה של השיבוץ. ולמה? כי מעבר לזה, הרצועה מעט קיטשית. השם מגניב, אבל אין כאן משהו מיוחד. זה הלהיט הגדול שפותח את האלבום? זה מה שאמור לגרום לנו לשמוע את האלבום המצופה של 2011? אני מאמין שההפקה עושה את שלה. הווקאל המאותגר סוף-סוף של גאגא אכן תורם את שלו ומביא את הרצועה למעמד שכזה, אבל שוב, אין בה הרבה. ממש לא.

אם כבר נגענו בסוגיית ההפקה, יש כאן נושא מאוד שנוי במחלוקת. כן, למרות שיש עוד הצלחות כמו "Hair" (שלמרות שזו רצועה מאותגרת ווקאלית, יש לה הפקה אדירה), אני מרגיש שהחיבור בין גאגא למפיק הבית שלה, רד-וואן, איבד את הניצוץ שלו. לתת למפיק פרננדו גריביי להוביל את הפקת האלבום היה צעד חכם, אבל מעט אבסולוטי. ההפקות, ברובן, כבדות מדי. עמוסות מדי. הניסיון הפתטי להמציא את גאגא מחדש לחלוטין, לנסות ולחדש את הדאנס הבנאלי של 2011 פשוט לא צלח. אם היה איזון נכון בין הפקות שכאלה לבין הפקות שדומות יותר לעבודות הישנות של גאגא, זה יכול היה להיות אדיר. העובדה היא שהאלבום ברובו המוחלט עמוס, כבד ופרוע. ואם להיות כנה, למרות שאת תוצרי העבודה החדשים שלהם ביחד לא אהבתי, אני מאמין שזה לא היה קורה בפיקודו של רד-וואן.

והתדמית? גאגא כמעט והסבה את תשומת ליבנו מכך שבשנים שעברו, כל מטאפורה ולו ההזויה ביותר התקשרה לסקס. אבל לא בטוח שיש משם דרך חזרה. אם גאגא רוצה להציג את עצמה כאמנית בוגרת, מחושבת ושוחרת צדק - היא צריכה להתאמץ קצת יותר. קצת מעבר להפקות אלקטרוניות עמוסות ומילים יפות על חופש.

"Born This Way" הוא אלבום טוב. אין מנוס. האלבום האגדי שפיתחו לנו ציפיות אליו? לא, אבל במבחן התוצאה, גאגא לא יכלה לעמוד בציפיות האלו מלכתחילה. מבחינתי יכלנו לצפות למשהו קצת שונה, קצת יותר נאמן לשורשים של גאגא. האלבום הזה הוא קצת יותר ליידי, וקצת פחות גאגא. עם כל הכבוד למסר האישי והחשוב שלה, לרדיפה אחר צדק ומוסר, הייתי מצפה לקצת יותר דומיננטיות של אותה זמרת, אותה מופקרת כובשת שהדהימה את העולם לפני שלוש שנים בתעוזה והשגעון שלה.

מאלבום אפשר להתרשם בשמיעה ראשונה, אבל בטח שלא לשפוט אותו אחרי שמיעה בודדת. רצועות כמו "Bloody Mary" או "Highway Unicorn" לא כבשו אותי מהשמיעה הראשונה, אבל ברור שמדובר בלהיטים הגדולים של האלבום. עם המלצה חמה בעיקר על "Highway Unicron", אני בהחלט שמח לשלוח אתכם פעם נוספת לשמוע את האלבום המדובר של השנה, "Born This Way", לשמיעה נוספת של תשומת לב, שאולי ביחד עם הביקורת שלי תניב אצלכם הנאה מרובה יותר מהאלבום.

6 מתוך 7

האלבום החדש של ליידי גאגא, "Born This Way", זמין להורדה ישירה ובלעדית עכשיו בעמוד החברים בפייסבוק שלנו!